שלום, צהריים טובים. מה שאני הולך להגיד עכשיו קשור בקו ישר לדברים הקשים ששמענו כאן, כי כשחיילים מסתובבים סבב אחרי סבב והעומס עליהם הולך וגדל אני לא מתפלא שמגיעים למצב כזה. שלום, אדוני יושב-ראש הוועדה, חברי הכנסת, כל מי שנמצא כאן. תודה רבה על האפשרות להביא בפניכם את הדברים שלי. קוראים לי דוד איינהורן, אני בן 65, אני אבא של יהונתן שנפל במלחמת לבנון השנייה לפני 19.5 שנים בקרב גבורה בעייתא א שאב. אני אבא לארבעה ילדים ביולוגים ושני ילדים מאומצים, אני אלוף משנה במילואים, ועד היום עשיתי 420 ימי מילואים במלחמה הזאת. האימא של ילדיי, רויטל, הייתה אמורה לשבת כאן לידי, אבל היא נפטרה לפני חמש שנים משברון לב כי הבן שלה נפל. יש כאן אנשים שלא מבינים מהי המשמעות של אימא עם שברון לב. לא מבינים מה המשמעות של אימא שבמשך 14 שנים נושאת את היגון עליה. ולכן אני פה היום יושב לבד. אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מה לא נאמר בחדר הזה? ומה אתה בא להוסיף לנו אחרי כל המשפחות השכולות שהיו ודיברו כאן? אני רוצה לומר לכם: אני לא נמצא כאן עבורכם, אני נמצא כאן עבורי. שאוכל לעמוד בעיניים פקוחות ולהסתכל לילדים שלי ולנכדים שלי בעיניים, ולומר להם שעשיתי לפחות את המאמץ הזה – לבוא ולדבר על נושא כל כך חשוב, שכל כך אלמנטרי אצלי בבית, נושא הגיוס. כי הילדים שלי יכלו להשתחרר מהצבא כאחים שכולים, ויש לי בן שעבר אותי כבר בימי המילואים בעזה, הוא משרת ביחידת הניוד. כל מה שסיפרו לכם פה על להוציא חללים, פצועים וכן הלאה, הבחור מ-669, אמיתי – אני שמנהל את מערכת הכטב"מים רואה אותו, מסתכל עליו ומלווה אותו בחילוץ מתוך עזה. אני רוצה לעמוד ולהסתכל לו בעיניים ולומר לו, כן, אתה עושה את הדבר הטוב. כי חינכתי אותו על מה שאבא שלי חינך אותי. אבא שלי היה בן של חסיד ויז'ניץ. הוא לא היה אחד שלא יודע מה זו חסידות. אני הלכתי עם פאות עד גיל 18 והייתי אמור להיות חסיד קרלין. אבל כשסיימתי את קורס הקצינים ב-09/07/1981, באותו יום אבא שלי נתן לי את השיעור הכי גדול במה שקשור למדינה שלנו ולצבא שלנו. קיבלתי את הדרגות, נסענו הביתה ברכבת. יהודי בן 78, פרטיזן, אדם באמת קשוח. אדם שעבר את המלחמה, איבד את המשפחה שלו – היו לו אישה וילדים, הוא איבד אותם, הקים משפחה חדשה שאני אחד מהם. בן 78, יושב מולי ברכבת, פעם ראשונה אני רואה את אבא שלי מזיל דמעות. ואני שואל אותו, אבא, למה אתה בוכה? והוא אומר לי, אתה יודע מה קרה היום? אני עונה לו, כן, קיבלתי דרגות קצונה, אני יוצא לחופשה קצרה, הולך לקבל את המחלקה שאהיה אחראי עליה ובעזרת השם – ישבה לידי רויטל שאיננה איתנו היום – אנחנו הולכים להתחתן ולהתחיל את החיים כמו שצריך. הוא אומר לי, אתה לא יודע מה קרה היום. אני בשנת 1934-1944 עם טלאי צהוב על הבגד – כן, טלאי צהוב על הבגד – לא הייתי שווה מחיר של כלב באירופה, בהונגריה, בבודפשט. אם היה אומר לי מישהו שתקום מדינה ויהיה צבא והבן שלך יהיה קצין בצבא הזה, הייתי אומר לו שהוא מטורלל, שהמלחמה הזאת הפכה לו את הראש. ואני זכיתי שהבן שלי יהיה קצין בחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל, של המדינה היהודית. אתה מבין מה קרה היום? וזה הספיק לי. החינוך הזה הספיק לי. וברוח הזאת אני מחנך את הילדים שלי ואת הנכדים שלי, בדיוק ברוח הזו. יש כאן מגזר שלם שאף אחד לא יגיד להם את המשפטים האלה, שאף אחד לא יאמר להם מה המשמעות של מדינה יהודית וצבא יהודי. אם אני, בן 65, יכול 420 יום לעמוד ולשרת את הצבא ולהגיד לצעירים: אתם משרתים את המדינה כי אין לנו מדינה אחרת, ונופל להם האסימון – יש מגזר שלא מבין את העניין הזה. יש מגזר שלא יודע את המשמעות של זה. ולכן אני כאן – לומר את הדברים האלה. תחשבו בכיוון הזה, מה המשמעות של הדבר הזה. ישנו מגזר שישן רגוע בלילה. אני לא מכיר בשנתיים האחרונות לילה אחד שישנתי רגוע. אם לא הבן הזה נמצא בעזה, אז הבן השני; אם לא בעזה, נמצאים בלבנון. זה נראה לכם נורמלי? אחרי שאתם שומעים פה את הלומי הקרב, מה עוברים האימהות והאבות של הלומי הקרב האלה בסבב החמישי, השישי, השביעי, ועוד מה שיהיה בדרך? יום רביעי שעבר פשטתי מדים ובת הזוג שלי אמרה לי ברוך השם, תגיד מתי אתה חוזר? ואני מכיר את השכול כבר 19.5 שנים. תאמינו לי, עברתי משהו בחיים. יש מגזר שישן מצוין בלילה. ואני שואל אתכם, הדם של יהונתן יותר זול מדם של בחור ישיבה? את דמו מותר לשפוך ושל אחרים לא? מה יש לנו כאן? אוכלוסייה כזאת ואוכלוסייה כזאת? אף אחד לא מבין מה המשמעות של מדינה וצבא? יש אנשים שאומרים "הנני". אני כאן. וראינו את זה ב-7 באוקטובר. אני קיבלתי בשעה 7:10 את ההודעה ובשעה 8:20 כבר הייתי על מדים, וכמוני רבים. אבל יש אנשים שאומרים לא הנני – "אינני". יש אנשים שמבחינתם זה עובר לסדר היום. ואני שואל, למה? למה זה ככה? למה הדם של הבן שלי יותר זול? למה האפליה הזאת בין דם לדם? אני רוצה לומר לכם, ובזה אני אסיים: מי שירים את ידו לחוק הזה בלי שיהיה כאן שוויון – גם אם החוק הזה יעבור וגם אם לא, בג"צים, אני לא יודע, אני לא נכנס למערכת הזאת – מי שירים את ידו לחוק הזה מחוקק לעצמו על המצח כתם בל יימחה. אתם עושים פה אפליה. הולכים כאן אנשים. ואף אחד לא יכול לחשוד בי שאני שייך לצד הפוליטי הזה או הזה – באמת שלא. אבל זה יהיה כתם, כתם שילך איתו. לא רק בכנסת הזאת, לכל הכנסות שהוא יהיה ואיפה שהוא לא יהיה: אתה הרמת יד לאפליה. זו לא אותה מדינה, זה לא אותו צבא? אל תתפלא, אדוני היושב-ראש, אל תתפלא שאתה תשב בוועדה מיוחדת של הלומי קרב. אל תתפלא, אני אומר לך. הכמות שלהם תלך ותגדל לצערי הרב. אני ראיתי אותם. והדברים האלה חייבים להיחרט בדעתם של כל מי שכאן ואמור להרים את היד שלו. תחשבו על הדברים האלה. הרבה רחמנות יש כאן על כל מיני דברים. תחשבו על אותן משפחות, עם איזה לב מכווץ הן מסתובבות והן שילמו את המחיר. תודה רבה.

אני רק אזכיר שיהונתן היה תלמיד אצל אבא שלה.